ניתוח החזה ששינה את חיי

בגיל 52, אילנה כספוב הבינה שזה הזמן שלה לשינוי, ועברה ניתוח הגדלת חזה, אחרי שנים שבהן השלימה עם מראה שלא אהבה. היום היא אומרת: "אין תחושה בעולם שמשתווה לביטחון עצמי ולדימוי עצמי גבוה".

​דורין רוטנשטרייך רובין

עברתי ניתוח הגדלת חזה לפני שלוש שנים, בגיל 52, אחרי שנים של השלמה עם חזה שלא אהבתי. היום אני יודעת שזו הייתה אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי, והאמת היא שאני בכלל לא מרגישה שעשיתי ניתוח, זה מרגיש לי כאילו זה תמיד היה שם.

עוד מהילדות, התחושה של דימוי עצמי נמוך לא הייתה זרה לי. גדלתי בסיביר והייתי חריגה, אפשר לומר, כי הייתי יהודייה בחברה של נוצרים, ובנוסף לכך הייתי די מלאה. היום, כשאני רואה תמונות של עצמי מאז, אני מבינה שזה בכלל לא היה נורא; אבל בתקופה ההיא, בלטתי, ולא לטובה. הדימוי העצמי שלי היה בשפל. בשלב מסוים, החלטתי לעשות שינוי פנימי וחיצוני, כדי להשתלב. יחד עם תזונה בריאה וספורט, עבודה עצמית שמטרתה להצליח לקבל את מי שאני רואה במקום לבקר אותה. אחרי תקופה, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שיש לי ביטחון ושאני אוהבת את עצמי יותר.

מכאן הייתי בטוחה שאני בדרך הבטוחה למעלה. התחלתי לפתח קריירה, מצאתי זוגיות והתחתנתי, ואפילו הפכתי לאימא. העבודה, במשרד רואי חשבון, נתנה לי כוח וביטחון תחושת הגשמה עצמית. אבל עם השנים, לאט לאט החזות החיצונית מתחילה להיסדק. את מגלה בעצמך דברים שלא ידעת על עצמך. כמו למשל, האם אני בכלל אוהבת את העבודה שלי? אני בחרתי בה מתוך תשוקה או מתוך אילוץ? האם עבודה במשרד רואי חשבון הוא המקום אליו שאפתי או המקום הבטוח והנוח? בדיעבד, קל לי לבקר את עצמי ולשפוט. אך באותם ימים, המחשבות האלו הרעידו את גופי וגרמו לי להתחפר בתוך עצמי. בערך בגיל 40, עם ותק של 8 שנים בחברה, נפל לי האסימון. אני לא אוהבת את העבודה שלי. אני לא אוהבת את המראה שלי. פתאום הבטתי במראה, וכל מה שעבדתי עליו נסוג ונעלם. לא הצלחתי לחבב את הדמות שנגלתה מולי, בעיקר את החזה. מי שהיא אימא, ובחרה להניק, בוודאי יכולה להזדהות. שלוש שנים של הנקות עשו את שלהן, ולמרות שעדיין מול המראה קיוויתי להאמין שאני נראיתי טוב, אבל עמוק בפנים הרגשתי חוסר השלמה, או יותר נכון – ויתור.

זה אמנם לקח זמן, 10 שנים, אבל משהו בי התעורר מחדש. קשה מאד להסביר את זה, או לתאר, איך אישה, בגיל 52, מחליטה לעשות צעד אמיץ – ולעשות "ריסטארט" לחיים שלה. קיבלתי החלטתה להתפטר מהעבודה, כן כן, אחרי 20 שנה! ולא פחות – להחליף את עצמי משכירה לעצמאית – לפתוח עסק משלי. תקופה שביליתי בדמיונות ומחשבות על האפשרות שאהיה אדון לעצמי, הבוסית האמתית של חיי ואוכל לקבל שליטה מלאה על החיים שלי. זה הסעיר אותי, וגרם לי אושר. יחד עם זאת, בכל פעם שחזרתי להביט במראה, חוסר הביטחון היה משתלט עלי בחזרה ומאגף אותי מכל. לא יכולתי לחיות ככה, לא יכולתי לנשום ככה.

 

איך אתפטר מהעבודה, אפתח עסק, כשאני לא מסוגלת לעמוד מול המראה בגאווה? ממה אני בעצם מפחדת? הגיע הזמן, אחרי שנים ששמתי את כולם מלבדי במקום הראשון, לתת לעצמי זכות קדימה. ואז הגיעה ההחלטה הכי חשובה שעשיתי בחיי – הניתוח.

אני ממש זוכרת את זה: ה-24 באפריל היה היום האחרון שלי במשרד, ויום למחרת, ב-25 באפריל, כבר הייתי על שולחן הניתוחים. ברור שהיו לי חששות, בדיוק כמו שהיו לי חששות כשעזבתי את העבודה המסודרת, אבל ידעתי שזה מה שנכון לי כרגע. באופן כללי, אני מאמינה שעדיף להצטער על דברים שעשינו מאשר על אלה שלא, ושאם אנחנו שלמים עם החלטה, כמו שאני הרגשתי, צריך ללכת עליה, גם אם יש סיכונים.

אני זוכרת את הרגע שבו התעוררתי מהניתוח. זו הייתה התחושה שהרגשתי אחרי הלידות שלי, כאילו נולדתי מחדש. בכיתי מרוב אושר. הניתוח עבר בקלות, ואחרי התאוששות בבית החולים חזרתי הביתה באותו יום ללא כאבים. הרופאים אמרו לי לנוח, אבל אני כל כך התלהבתי מהחיים החדשים שקיבלתי, שעשיתי טעות ובכלל לא נחתי. אני ממליצה בחום להקשיב לעצת הרופאים: חוסר המנוחה החזיר אותי לבית החולים. למזלי הטיפול היה כ"כ מקצועי שיצאתי משם כמו שנכנסתי – מחוסרת דאגות ומלאות ביטחון.

מבחינתי, זאת ההוכחה הכי טובה לכך שכשאנחנו אוהבים את עצמנו, אנחנו לא תלויים באחרים. הבנתי שאנחנו צריכות לעשות הכול כדי לאהוב את עצמנו, בין אם זה ניתוח, ירידה במשקל, שינוי חיצוני, פנימי, תעסוקתי - או כל דבר אחר. שום תחושה לא משתווה לביטחון עצמי, אהבה עצמית ודימוי עצמי גבוה, בתור מי שחוותה את שני הקצוות.

היום כיף לי. אני מרגישה טוב עם עצמי, גאה בעצמי ואוהבת להביט במראה. ומכאן? רק ממשיכים הלאה!

אילנה כספוב היא קואוצ'רית ויועצת ארגונית, מרצה בנושאי העצמה, הגשמה עצמית, שינוי ומציינות.