כבר בהתחלה הם לא ישנים לילה שלם בלי להתעורר 200 פעם, הם לא "יודעים לישון", אלא יותר "לומדים איך לישון", ולנו ההורים יש תפקיד חשוב בללמד אותם לרכוש הרגלי שינה טובים ובריאים שמתאימים להם ולמשפחה שלנו.
השעה 19:30, סיימתם ארוחת ערב, מקלחות, פיפי ושאר עניינים. אתם מקריאים סיפור, נותנים נשיקה וחיבוק, אומרים לילה טוב לכל בובה, צעצוע ורהיט אפשרי בחדר (ביחד עם הזאטוט או הזאטוטה כמובן) ואז מגיע הרגע בו אתם מכבים את האור ומקווים שהחלק של הילדים ביום הסתיים והנה מתחיל הרגע שלכם. ואז: "אמא, מים!", "אבא, יש לי פיפי" ולפעמים אפילו בלי מילים, הזאטוט פשוט מעיף את השמיכה (אחרי שכיסינו אותו 30 פעמים), יורד מהמיטה ומתחילה "טיילת" לסלון או לכל חדר אחר בבית.
ואתם, שהתחלתם את מסע ההשכבה דווקא יחסית סבלניים ואולי אפילו די מרוצים, הופכים פתאום לפקעת עצבים. הקטן בוכה > אתם מאיימים > הוא בוכה יותר, והמעגל הזה לא הולך לשום מקום טוב.
זאת דילמה שאופיינית להורים רבים: כולנו נעים על הציר שבין כעס (כי באמת כמה אפשר?!) לבין חמלה (אולי אני מפספס משהו? אולי הילד לא מרגיש טוב? אולי היא באמת מפחדת או לא נעים לה או לא טוב לה?) ואז, לקינוח מופיע רגש אשמה מתובל באפיסת כוחות הורית…
במקרים רבים התוצאה היא שאנחנו פשוט מוותרים ומאפשרים לעבור למיטה שלנו, או בספה בסלון, או שאחד ההורים פשוט נשכב במיטה ליד הילדים עד שכולם נרדמים יחד. הנה הלך עוד ערב על מאבק כוח סביב נושא השינה. למה לעזאזל אי אפשר לסיים יום בקלות ופשוט ללכת לישון? היו עקביים בעמידה בגבולות.
גם כשעושים הכל נכון החיים מציבים בפנינו דילמות לא פשוטות בדרך לשנת לילה רצופה. איך מתמודדים איתן?
אמא עוד סיפור אחד ודי
הרבה פעמים אנחנו "עושים הכל נכון" ועדיין הילדים ממשיכים לדרוש מאיתנו עוד. אלה הניסיונות שלהם למשוך עוד את הזמן איתנו ההורים. ילדים צריכים שנסמוך על היכולת שלהם להירדם עצמאית ולא נפרש כל בכי או התנגדות כסימן לבעיה.
וכשהם מתעוררים בלילה?
ילד שיודע להרדים את עצמו עצמאית בתחילת הלילה, ידע לעשות את זה גם בהתעוררויות הטבעיות כתוצאה ממחזורי שינה במהלך הלילה. ילד שתלוי בהורים שלו לצורך הירדמות בתחילת הלילה יצטרך את העזרה הזו גם בהמשך, ולא יהיה מסוגל לכך.
ומה עם להירדם עם טלוויזיה? זה נחשב הרדמות עצמאית? (מממ...לא!)
כשהילדים נרדמים מול טלוויזיה הם למעשה עסוקים במשהו אחר שלא מלמד אותם חיבור אל עצמם ואל השקט שמביא איתו הלילה וכל כך חשוב להתפתחות. לקראת שנת הלילה מומלץ להיפרד מכל המסכים ושאר מסיחי הדעת (לפחות שעה לפני השינה) ולהנהיג טקס שינה קבוע.
אז מה למדנו?
- חשבו לטווח הארוך: למדו אותם לבסס הרגלי שינה בריאים שישמשו לא רק בילדות, אלא בהמשך חייהם.
- למדו להיפרד: אפשרו לילד ללמוד לסגור לעצמו את היום, להיפרד ממצב של ערות ולהיכנס למצב של שינה.
- אל תיכנעו למסך: הריצוד של התמונות מול העיניים עד ההירדמות לא טוב לכניסה לשינה ברמת הפעילות המוחית, כי הילד לא מסוגל להיכנס לשינה ממקום בריא שבו הוא מתכנס לתוך עצמו.
- עשו לכם טקס: ילדים זקוקים לריטואלים כדי להרגיש ביטחון (כמונו). הנהיגו טקס שינה קבוע שחוזר על עצמו מדי ערב שיגביר את תחושת הוודאות ויקל עליו לדעת "למה לצפות מהלילה".
- רשמו: טקס שינה רצוי יכלול: ארוחת ערב, הרגעת האווירה בבית, מקלחת נעימה, לבישת פיג'מה, מוצץ, בובה או חיתולי, פיפי, סיפור, חיבוק ונשיקה. אמירת "לילה טוב", וזהו. הולכים לישון.
- שתפו אותם. אמרו לקטנים שאתם רואים שקשה להם והתייעצו איתם מה לדעתם יעזור להם להירדם עצמאית (אפשר לתת להם כמה אפשרויות בחירה). הרגשת השליטה תעזור להם.
- האמינו בהם. נחישות, עקביות ומילה טובה יעשו את העבודה ויעזרו לילד ללמוד למידה חשובה על עצמו – שהוא יכול, הכל, גם לישון.
- אמצו מנטרה קבועה שרק אותה אתם אומרים "לילה טוב, אמא/אבא כאן, הכל טוב" וחזרו רק עליה.
- היו ענייניים. אם הילד יוצא מהמיטה החזירו אותו אליה בשקט תוך כדי שאתם משננים מנטרה בלב: "הילד שלי לומד לישון, הוא יכול, הוא נחוש הקטנטן אבל הוא ילמד, אני לא כועס עליו, אני מלמד אותו".
- זכרו: האופן בו הילד נרדם בתחילת הלילה הוא הדרך בה יחפש להירדם גם כשיתעורר בהמשך הלילה ולכן יש חשיבות להירדמות עצמאית בתחילת הלילה ללא ההורים.
לסיכום: בשינה, כמו בתחומים אחרים בדילמות שלנו מול הילדים בגיל הרך, חשוב להבין ולהגדיר תחילה לעצמנו – מה אנחנו רוצים ואז לפעול לפי ההחלטות האלה. עידוד ומילה טובה קריטיים להצלחת התהליך והם אלו שבונים קשר חם וקרוב עם ההורים ומסייעים להקטנת בעיות שינה. על כל צעד בכיוון שינה טובה אמרו מילה טובה, נשקו, חבקו והדגישו לילד כמה אתם שמים לב לכל התקדמות. בבוקר כשהילד מתעורר שבחו אותו על היכולת שלו להירדם בצורה בוגרת ועצמאית. זה יעודד את הילד להמשיך בכיוון הנכון. לילה טוב 😊
